עדיין אופטימי — הסיפור מאחורי הברווז

הברווז שעל החולצה שלנו הוא יצירתו של אחד מאמני הקומיקס החשובים בתרבות הישראלית. הדור המבוגר מכיר אותו היטב; הצעיר פחות. לכן, לפני שנספר על החולצה — קצת על האיש שמאחורי הברווז.

דודו גבע — מי היה האיש

דודו גבע (14 במרץ 1950 – 15 בפברואר 2005) היה קומיקסאי, קריקטוריסט, מאייר והומוריסטן ישראלי. הוא נולד וגדל בירושלים, בן למשפחה ותיקה: אביו אהרון גבע היה עיתונאי, ואמו מרים הייתה מורה.

כבר בתיכון, בגימנסיה העברית רחביה, צייר קריקטורות וכתב מדור קומיקס שבועי. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית, ולאחר השחרור הצטרף לערוץ הראשון שזה עתה קם, שם עבד כאנימטור ותפאורן. בין השאר יצר ב-1974 אנימציות לשיריו של אריק איינשטיין — ובהם "קפה טורקי" ו"כשאת בוכה את לא יפה" — ואנימציה לאירוויזיון הראשון שנערך בישראל (1979).

במשך עשרות שנים פרסם רצועות קומיקס סאטיריות ומדורי הומור בעיתונות: ב"העולם הזה", ב"חדשות", ב"העיר" וב"כל העיר", ב"מעריב" ("יומן גבע") וב"הארץ". חלק גדול מהיצירה כונס בעשרות ספרים — ביניהם "יומן הפקיד", "דרדר במדבר" ו"הברווז". יחד עם קובי ניב יצר את "יוסף ואחיו", את סדרת "מגוחך" וספרי ילדים. בשנותיו האחרונות פעל גם מחוץ לעיתונות הממוסדת, כאחד מפעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית בישראל. הוא הלך לעולמו ב-2005, בן 54.

למה הוא חשוב

גבע נחשב לאחד מאמני הקומיקס העברי החשובים שקמו כאן. מסוף שנות השבעים, ובמיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפכו רצועות הקומיקס שלו לפלטפורמה ללשון סאטירית חדה וחתרנית — כזו שמקעקעת נורמות ומנפצת פרות קדושות. גיבוריו, כמו "יוסף הפקיד" ו"הברווז", הם אנטי-גיבורים: דמויות קטנות, אנושיות ומלאות אירוניה. הקו הרישומי החופשי וה"רזה" שלו הפך לשפה ויזואלית מזוהה, והשפיע על דור שלם של מאיירים, יוצרי קומיקס ויוצרי רומנים גרפיים בישראל.

הברווז

מבין כל דמויותיו, הברווז הפך לסמל המזוהה ביותר עם יצירתו: דמות מרוטה, חצופה ועיקשת, שצוחקת על הכוח ולא משתחווה.

לברווז גם פרק משפטי מפורסם. בתחילת שנות התשעים יצר גבע פארודיה ישראלית בהשראת דונלד דאק — מעין "ברווז-צבר". חברת דיסני תבעה אותו על הפרת זכויות יוצרים, וב-1993 פסק בית המשפט העליון לטובתה; גבע נאלץ להוציא את ספרו בלי דונלד דאק. ובכל זאת, באירוניה היסטורית, המקרה שלו הפך לאחת מאבני הדרך שעיצבו את עקרון "השימוש ההוגן" בחוק זכויות היוצרים הישראלי. הקטן שהתעמת עם הענק — הפסיד בקרב, והשאיר חותם.

החולצה "עדיין אופטימי"

בשנת 2023, בעיצומה של המחאה נגד ההפיכה המשטרית — אחרי תשעה חודשים של הפגנות, מעצרים ואלימות — נולדה החולצה "עדיין אופטימי", באישור משפחת דודו גבע. הברווז שעליה מצויר עם פציעות קלות: הצלקות של מי שיצא לרחוב שוב ושוב, ספג, ובכל זאת נשאר על הרגליים. חבול אבל לא שבור — ועדיין מחייך.

החולצה הפכה לסימן היכר בקרב אנשי המחאה. אחרי השביעי באוקטובר, בתקופת המאבק לשחרור החטופים, חשו רבים זעם — והחולצה "כוסומו" נתנה לזה ביטוי. ומנגד, היו שבחרו דווקא ללבוש "עדיין אופטימי", כדי לומר בלי מילים שהם מאמינים שהחטופים יחזרו. שתי החולצות הן שני צדדים של אותה נשמה: הזעם והתקווה.

ללבוש "עדיין אופטימי" זה להחזיק תקווה גם כשהיא קשה — בדיוק כמו הברווז: לא מוותר, עדיין מחייך, קצת כמונו.